פסק-דין בתיק ת"א 25866-10-09

תביעה לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 96,164 ש"ח.

לפי הנטען בכתב התביעה המתוקן, הרי שבין התובעת, שהינה הבעלים הרשום של כל הזכויות  במבנה מלאכה ( להלן - " המבנה" ), הנמצא ברח' בעלי המלאכה 3, באזור התעשייה בקריית ביאליק, לבין הנתבעת, שהינה בבעלות מר יהודה בן עמי, נכרת הסכם ( להלן " ההסכם" ), לפיו, השכירה התובעת לנתבעת את המבנה, תמורת דמי כשירות חודשיים בסך של 6,000 ש"ח ומע"מ. כן התחייבה הנתבעת לשאת בעלויות ביטוח מקיף למבנה. לטענת התובעת, הנתבעת לא שילמה דמי שכירות לתקופה החל מחודש אוגוסט 2009 ועד שפינתה את המבנה, ביום 10/1/2010, בסך של 37,280 ש"ח, לא שילמה הוצאות חשמל, בסך של 8,959 ש"ח, לא ביטחה את המבנה, ועקב כך נאלצה התובעת לשלם את עלויות הביטוח, וכן גרמה הנתבעת נזק רכוש במבנה, בשווי כולל של 34,000 ש"ח, ורכשה, על שם התובעת, מוצרי נגרות במחיר של 2,628 ש"ח. כן נטען כי הנתבעת פינתה את המבנה ביום 10/1/10, באיחור של 9 ימים, דבר שגרם לתובעת נזקים שונים, לרבות השבתת עבודתה ועיכוב באספקת חומרים ללקוחותיה, בסכום כולל של 5,000 ש"ח, בנוסף לחובתה של הנתבעת לשלם לה פיצוי מוסכם מראש בסכום של 4,500 ש"ח.

לטענת הנתבעת, בעל המניות של התובעת, מר יצחק בן עמי ( להלן - " יצחק" ), ובעל המניות של הנתבעת, מר יהודה בן עמי ( להלן- " יהודה" ), שהינם אחים, היו, למשך שנים רבות, שותפים בעסק התובעת, והמבנה נרכש מכספי התובעת מהחשבון המשותף של השניים, ולכן, גם מר יהודה הינו בעל זכויות במבנה. הנתבעת מאשרת כי בינה לבין התובעת נכרת הסכם השכירות הנ"ל, וטוענת כי דמי השכירות הינם,  למעשה, התשלום החודשי של המשכנתא, ששילם מר יהודה לחשבון המשותף של התובעת. לטענת הנתבעת, היא ביטחה את המבנה עד לחודש אוגוסט 2009, אז הורה מר יהודה על הפסקת הביטוח עקב הסכסוך שפרץ בינו לבין אחיו, יצחק, ומשהחליט הוא לעזוב את העסק. כן נטען כי מר יצחק שינה את זכויות החתימה בחשבון המשותף של עסק התובעת, ונטל לעצמו כספים השייכים לנתבעת, אשר נתקבלו מעיריית נהריה, והופקדו בחשבון התובעת, בסכום של 142,864 ש"ח ( כולל מע"מ ). עוד נטען כי מר יצחק מנע ממר יהודה להיכנס למבנה, מיום 29/7/09 ועד ליום 16/8/09, ע"י החלפת מנעולים של המבנה, ובכך גרם לנתבעת הפסדים בסך של 21,000 ש"ח. עוד  נטען כי מר יצחק עשה שימוש בציוד הנגרייה של הנתבעת, זאת בחודשים ספטמבר 2007 ועד אוגוסט 2009, ובכך גרם לזו הפסדים בסך של 15,000 ש"ח, שעה שהתובעת לא השתתפה, במשך תקופת שימוש זו, בתשלום חובות חשמל וארנונה, ולכן, יש לחייבה בשליש הוצאות החשמל והארנונה, לתקופה הנ"ל. הנתבעת מודה בחוב החשמל הנטען בכתב התביעה המתוקן, מכחישה כי גרמה נזק רכוש במבנה, ומוסיפה כי במבנה כלל לא היה מיזוג אוויר, וכי פירוק נקודות חשמל בוצע מטעמי בטיחות, מה עוד והמדובר ברכוש משותף שלה ושל התובעת.

לפי הסכם השכירות ( נספח ב' לתצהיר מר יצחק ונספח 2 לתצהיר מר יהודה ), שנכרת ביום 1/1/09, התובעת השכירה את המבנה לנתבעת, לתקופת שכירות של שנה, החל מיום 1/1/09 ועד ליום 31/12/09 ( סעיף 2 להסכם ). הצהרת הצדדים, לפיה, התובעת היא המשכירה של המבנה, והנתבעת היא השוכרת, מחזקת את טענת התובעת, לפיה, היא הבעלים הבלעדי של מלוא הזכויות במבנה. אילו הייתה הנתבעת שותפה בבעלות במבנה, היה הדבר מוצא ביטוי בהסכם, והייתה התובעת משכירה לנתבעת אך את חלקה שלה במבנה, בעוד שלא הייתה זכאית להשכיר לה את החלק האחר, שבבעלות הנתבעת עצמה. מלבד זאת, וגם בהנחה והייתי קובע כי גם מר יהודה הינו בעל זכויות במבנה, אין בכל כדי להביא לדחיית התביעה מטעם זה, כשלעצמו, שכן, הנתבעת לא מכחישה את עצם קיומו של ההסכם, ואת התחייבויותיה על פיו, לרבות תשלום דמי שכירות חודשיים, היטלים ומסים החלים לפי הדין על המבנה בתקופת השכירות, והוצאות ביטוח מקיף למבנה, וכן חובתו לפנותו בתום תקופת השכירות, ולכן, השאלה הטעונה הכרעה היא, האם קיימה הנתבעת אחר התחייבויותיה הנ"ל אם לאו.

כאמור, דמי השכירות החודשיים, לפי סעיף 4 להסכם, הינם בסך של 6,000 ש"ח. מר יצחק מציין, בסעיף 8 לתצהירו, כי הנתבעת לא שילמה דמי השכירות לתקופה החל מחודש אוגוסט  2009 ועד ליום 10/1/10. דמי השכירות בגין החודשים אוגוסט 2009 - דצמבר 2009 ( 5 חודשים ) הינם בסך כולל של 30,000 ש"ח, ובגין תשעת הימים הנוספים, עד יום 10/1/10, סך של 2,000 ש"ח, ובסה"כ 32,000 ש"ח.

טענת מר יהודה, לפיה, יצחק החליף את מנעולי המבנה ומנע ממנו להיכנס למבנה החל מיום 29/7/09 ועד ליום 16/8/09 ( סעיף 33 לתצהירו ) לא נתמכה בראיה כלשהיא. חרף טענתו, לפיה, שוטרים הוזעקו למקום, וכי בנו ניסה להיכנס לתוך המבנה הנעול, נמנע מר יהודה מהצגת אישור משטרה או תצהיר מאת בנו, לתמוך בטענתו לעיל. גם טענתו האחרת, לפיה, מר יצחק עשה שימוש במבנה ובציוד שבו, בתקופת השכירות, לא נתמכה בכל ראיה שהיא, ונותרה טענת כללית ותיאורטית, ולכן, דינה לדחייה.

על כן, הריני לקבוע כי הנתבעת חייבת לשלם לתובעת דמי שכירות בסכום של 32,000 ש"ח. 

הנתבעת התחייבה לשלם את כל המסים, ההיטלים והחובות שחלים, לפי הדין, על המבנה, לרבות תשלומי מים, ארנונה, חשמל, מים וגז ( סעיף 14 להסכם ). לפי חשבון סופי של חברת החשמל, מיום 8/1/10, המצורף לתצהיר מר יצחק, ושעניינו תקופת חיוב מיום 1/12/09 ועד ליום 6/1/10, קיים חוב, בגין צריכת חשמל, בסך של 8,959 ש"ח. הנתבעת מודה בקיומו של חוב זה כלפי התובעת ( סעיף 20 לכתב ההגנה המתוקן ). לכן, הריני לקבוע כי התובעת הוכיחה רכיב זה בתביעתה.

הנתבעת התחייבה לבטח את המבנה בביטוח מקיף, ולשאת בהוצאות הביטוח ( סעיף 10 להסכם ). מר יצחק מציין, בסעיף 9 לתצהירו, כי מאחר והנתבעת לא ביטחה את המבנה, נאלצה התובעת לבטחו על חשבונה, בסכום של 3,797 ש"ח ( סעיף 9 לתצהיר ).  בהודעתה מיום 16/11/09 מאשרת הסוכנות לביטוח ( 2003 ) בע"מ כי, מר יצחק רכש אצל חברת הביטוח הפניקס פוליסת ביטוח, לעסק הנגרייה בכתובת נשוא התביעה, וכי הפרמיה השנתית הינה בסך של 9,830 ש"ח, והפרמיה לתקופה מיום 11/8/09 ועד ליום 31/12/09 ( היינו, עד לתום תקופת השכירות ), הינה בסך של 3,737 ש"ח. מסמך זה מוכיח כי התובעת שילמה, כנגד רכישת פוליסת הביטוח, את הוצאות הביטוח, כנטען בכתב התביעה המתוקן. הנתבעת ( בסעיף 15 לכתב ההגנה המתוקן ומר יהודה (  בסעיף 34 לתצהירו ), מאשרים כי ביטוח המבנה היה בתוקף עד חודש אוגוסט 2009, אז הופסק על ידם, בעקבות הסכסוך שפרץ בין הצדדים. יש לראות בכך הודאה של הנתבעת בטענת התובעת, לפיה, הנתבעת לא ביטחה את המבנה החל מחודש אוגוסט 2009 ועד לתום תקופת השכירות, כאשר הנתבעת כן החזיקה במבנה גם בתקופה זו. משכך, יש לראות ברכיב זה של התביעה כמוכח.     

הנתבעת התחייבה לתקן כל נזק רכוש שייגרם במבנה עקב רשלנותה או עקב שימוש בלתי רגיל במבנה, למעט נזק של בלאי סביר ורגיל ( סעיף 11 להסכם ). לא הוצגה כל ראיה להוכיח כי הנתבעת גרמה נזקי רכוש במבנה, כנטען בכתב התביעה המתוקן, ואף לא ראיה להוכיח את שווי הנזקים כפי שנטען בכתב התביעה המתוקן,  לרבות ע"י  חוות דעת מומחה או שמאי, תמונות או ראיה אחרת. טענות הנתבעת, לפיהן, פירוק נקודות חשמל בוצע מטעמי בטיחות, וכי במבנה לא היה מיזוג אוויר, לא נסתרו.

על כן, אני דוחה את התביעה, לעניין רכיב זה.

הנתבעת התחייבה לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות, ביום 31/12/09, וכן לשלם פיצוי מוסכם בסך של 500 ש"ח עבור כל יום של איחור בפינויו ( סעיף 20 להסכם ). אין מחלוקת כי הנתבעת לא פינתה את המבנה בתום תקופת השכירות, אלא שהמשיכה היא להחזיק בו עד ליום 10/1/10. בהתאם להסכם, על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי מוסכם בסכום של 4,500 ש"ח, בגין 9 ימי איחור בפינוי המבנה. לעומת זאת, טענת התובעת, לפיה, נגרם לה נזק נוסף בסך של 5,000 ש"ח, בגין השבתת עובדים ואיחור באספקת חומרים ללקוחות, לא נתמכה בראיה כלשהיא, ולכן, אני דוחה אותה.

טוענת התובעת כי הנתבעת רכשה על שמה, וללא הסכמתה, מוצרי נגרות מאת חברת ארזי רז בע"מ, בסכום של 2,628 ש"ח ( סעיף 15 לתצהירו של מר יצחק ). לכתב התביעה המתוקן צורפה חשבונית מס מס' 12043, מיום 5/4/09 ( היינו, בתקופת השכירות לפי ההסכם ), מאת חברת ארזי רז בע"מ, לפיה, הנמען הוא התובעת, והחוב המגיע לחברה הנ"ל הינו בסך של 1,661 ש"ח. כן מצורף העתק שיק מיום 31/7/09 משוך מחשבון מר יהודה, בסכום החשבונית הנ"ל, וכן שתי חשבוניות מס נוספות, בסך של 105 ש"ח וסך של 862 ש"ח. מר יהודה, בסעיף 45 לתצהירו, מאשר את רכישת מוצרי הנגרות מאת חברת ארזי רז הנ"ל, אך טוען כי הדבר היה בידיעת יצחק, שאף השתמש במוצרים אלו. התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת רכשה את מוצרי הנגרות ללא הסכמתה ורשותה של התובעת, וכי היא נטלה עימה, עם עזיבתה את המבנה, את המוצרים הנ"ל. הנטל מוטל על כתפי התובעת, להוכיח כי רכישת המוצרים לא הייתה בהסכמתה ובידיעתה, וכי אלה לא נותרו ברשותה, בסופו של יום. כאמור, התובעת, מלבד העלאת הטענה, לא הרימה נטל זה.

מר יהודה טוען, בסעיפים 16-21 לתצהירו, כי התובעת זכתה במכרז של עיריית נהריה, לבצע עבור העירייה עבודות נגרות, ומכיוון ופירוק השותפות בינו לבין יצחק, בעסק התובעת, היה לאחר שהתובעת זכתה במכרז הנ"ל, לא ניתן היה להעביר את ביצוע העבודות לנתבעת, שהינה החברה החדשה שהקים מר יהודה, ולכן, ביצוע עבודות הנגרות עבור העירייה נעשה בשם התובעת, אף שעבודות אלה סופקו, בפועל, ע"י הנתבעת בלבד, ומשכך, העירייה שילמה את התמורה, בסך של 142,864 ש"ח, לחשבון התובעת, למרות שבפועל המדובר בכספים המגיעים לנתבעת בלבד, שביצעה את העבודות הנ"ל. לטענת הנתבעת, יש לקזז סכום זה מכל חוב שייפסק לטובת התובעת.

התובעת מודה, בסיכומיה בכתב, כי נתקבלו בחשבונה תקבולים מעיריית נהריה, אם כי מוסיפה כי אלה קוזזו כנגד דמי השכירות המגיעים לה מהנתבעת וכן כנגד 12 שהיא קיבלה ממר יהודה, בסך 10,000 ש"ח כל אחד, לפירעון חוב אחר המגיע ממנו ליצחק, כאשר השיקים הנ"ל, שהעתקם צורף לסיכומים בכתב, לא הוצגו לפירעון בבנק, לבקשת מר יהודה ( סעיפים 10 ו- 19 לסיכומי התובעת ).

הנתבעת, בסיכומיה,  טוענת כי המדובר בהרחבת חזית, שכן, התובעת לא טענה בכתב התביעה המקורי והמתוקן דבר לעניין קיזוז הכספים הנ"ל, שהתקבלו מהעירייה, כנגד 12 השיקים הנ"ל, וטענה זו עלתה לראשונה אך בתצהיר מטעם התובעת, והעתקי השיקים צורפו לראשונה אך לסיכומי התובעת. כן טוענת הנתבעת, בסיכומיה בכתב, כי התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם בינה לבין הנתבעת, לפיו, הכספים שיתקבלו מהעירייה יקוזזו כנגד 12 השיקים הנ"ל.

לאחר עיון, מצאתי כי יש לאמץ את גרסת הנתבעת, לעניין זה. הנתבעת הוכיחה, וכך הודתה גם התובעת, כי נתקבלו בחשבון התובעת כספים מאת עיריית נהריה, בסך כולל של 142,864 ש"ח. שוכנעתי כי המדובר בכספים ששולמו כנגד עבודות נגרות שסופקו לעירייה, וכי אלה מגיעים לנתבעת, שכן, התובעת לא טענה, בכתב התביעה, בכתב התביעה המתוקן, בתצהיר מטעמה או בסיכומיה, כי היא השתתפה באספקת עבודות נגרות אלה. התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם בינה לבין הנתבעת, לפיו, הכספים הנ"ל יקוזזו לטובתה, על חשבון 12 השיקים הנ"ל, ולא הוכיחה את טענתה, לפיה, מר יהודה ביקש לא להציג את השיקים הנ"ל לפירעון בבנק, וכי היא עשתה כן לבקשתו זו. מה עוד, והמדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן, טענה זו לקיזוז התקבולים הנ"ל כנגד שיקים ששולמו לה ע"י מר יהודה ולקיומו של הסכם קיזוז, כאמור, לא נטענה בכתב התביעה המקורי והמתוקן, והעתקי השיקים לא צורפו לתביעה או לתצהירו של מר יצחק, אלא שהוצגו לראשונה אך בסיכומים.

משכך, יש לקזז מהחיוב שייפסק לטובת התובעת, את סך התקבולים הנ"ל, שנתקבל מהעירייה בחשבון התובעת. 

סיכומו של דבר, הריני לקבוע כי הנתבעת חייבת לשלם לתובעת, בגין דמי שכירות, סך של 32,000 ש"ח, דמי ביטוח, בסך של  וחוב חשמל, סכום כולל של  3,737 ש"ח, וחוב חשמל בסך של 8,959 ש"ח, ובסה"כ : 44,696 ש"ח.